הנוער מחכה שיקראו לו

כשכל אחד מרוכז בצרכים של עצמו בלבד אנחנו לא יכולים לצפות לעולם יפה יותר, ליחסים טובים יותר ולשמחה רבה יותר.

משימה אדירה מוטלת על הדור הצעיר של ימינו: להציל את עצמו מדגם ההתנהגות שהדור שלנו עיצב עבורו של "כל אחד למען עצמו", ולעצב בעצמו את דגם ההתנהגות החדש של "אחד למען השני", שיביא לו הרבה יותר שמחה וסיפוק בחייו. כלומר, המשימה הגדולה שמוטלת על הדור הצעיר היא להציל את עצמו מהדור שלנו.

הדור שלנו אמור היה להציע לדור הצעיר דרך חיים של מעורבות ואחריות חברתית, ובמקום זה אנחנו כאילו אומרים להם: "תלמדו להסתדר עם דיכאון, עם אלימות, עם אדישות ועם חוסר משמעות, כי אין לנו דבר אחר להוריש לכם".

איזה עולם אנחנו מורישים לדור הבא? איזו חברה? איזה ערכים? זה דור שגדל אל מציאות של משבר איכותי וערכי עמוק כפי שלא היה מעולם בכל תחומי החיים: בתחום איכות הסביבה, בתחום החינוך, בתחום יחסי אנוש, בתחום הכלכלי, ובעיקר בתחום של סיפוק אישי.

הנוער מחכה שיקראו לו

נכון, הדור שלנו מוריש לדור הצעיר את האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר שהיו אי פעם לנוחות חייהם, ואת החופש המרבי ביותר שהיה אי פעם לבחור כל אחד את דרכו. אבל יחד עם הדברים המפתים האלה מציע הדור שלנו לדור הצעיר גם ירושה של אדישות חברתית והתרכזות כל אחד בעצמו, ואף אחד לא יכול להיות מאושר ומסופק בחברה כזאת.

הירושה העצובה

במציאות שאנחנו מורישים לדור הצעיר יש הרבה יותר אנשים מדוכאים מכפי שהיו אי פעם, הרבה יותר אנשים בודדים, והרבה הרבה יותר אנשים שלא מוצאים את מקומם. שיעור האלימות והפשיעה גבוה מכפי שהיה אי פעם, הסמים והאלכוהול הפכו לתרבות, הנהנתנות הפכה לדת, והתא המשפחתי החליף את הביטחון והיציבות בכאוס וכאב.

לכל אלה יש סיבה אחת משותפת: נורמות התנהגות של כל אחד למען עצמו. ומציאות של "כל אחד למען עצמו" לא יכולה להציע תוצאות אחרות. הנורמות האלה מקיפות את המשפחה, את הרחוב, את אמצעי התקשורת, את המנהיגים, את המחנכים, את מובילי התרבות והאמנות. למעשה, את כולנו. וזוהי המציאות שהדור שלנו מוריש לדור ההמשך שלנו.

זה לא מה שהיינו אמורים להציע לילדינו. היינו אמורים להציע להם דרך חיים של מעורבות ואחריות חברתית. ובמקום זה אנחנו כאילו אומרים להם: "תלמדו להסתדר עם דיכאון, עם אלימות, עם אדישות ועם חוסר משמעות, כי אין לנו דבר אחר להוריש לכם".

שינוי המציאות הזאת מחייב אותנו לשבור לרסיסים הרבה מוסכמות מחשבתיות. ובתור התחלה אולי נכיר בכך שאנחנו "הגדולים" נכשלנו במילוי תפקידנו, ולא הצלחנו לתת לממשיכי דרכנו דוגמה את הדוגמה הנכונה של מציאות ערכית. וכשנכיר בכך אולי נסכים גם לעשות את הצעד הדרוש כדי לשנות את זה, ולהשאיר את האתגר הגדול הזה בידי הנוער עצמו, שבוודאי יודע יותר טוב מאתנו מה נכון לו.

זה דור שיצטרך להשתחרר בעצמו מהתודעה הישנה של מלחמות ומאבקים ויריבות בין אדם לאדם, והוא יצטרך לגלות בעצמו את התודעה החדשה, התודעה של פיוס ושלום עם עצמו ועם סביבתו. ומי יודע, אולי יום אחד נוכל אפילו ללמוד ממנו דרך ארץ וערבות הדדית ואחריות חברתית.

איך להתחיל בשינוי

רוב התוכניות החינוכיות מבוססות על התפיסה השגויה כאילו הנוער הוא הבעיה, וכאילו "הגדולים" אמורים לתקן את "הקטנים". התרגלנו לראות בנוער קבוצה שצריך ללמד אותה, להדריך אותה, להוביל אותה ולתקן אותה. מבט חדש על השינוי הדרוש יאפשר לנוער לעבור למושב הקדמי, ולהתחיל לנסוע בדרך שלו אל העתיד שלו.

השינוי צריך להתחיל בהכרה שלנו שלא הנוער הוא הבעיה, אנחנו הבעיה. ואם אנחנו ההורים והמחנכים נכיר בכך, נאפשר לנוער לגלות שהוא מסוגל לעשות בעצמו את מה שאנחנו לא היינו מסוגלים לעשות: להפיל מחיצות חברתיות, להתייחס בסובלנות אל עמדות שונות ולהחליף אלימות בקירוב לבבות.

המעבר ממעמד של תלמידים למעמד של מורי-דרך הוא אתגר שיכולה להיות לו השפעה מדבקת על הדור הצעיר, והוא עשוי להפתיע ולהציב מנהיגות צעירה שתציג דוגמה של דרך-ארץ וכבוד כפי שהחברה שלנו לא ראתה מעולם. די בבית ספר נחשוני אחד שירים את הדגל. ואחריו לא יהיה קשה לרתום עוד ועוד תיכונים, עוד ועוד עיריות, עוד ועוד מועצות אזוריות, עוד ועוד תנועות נוער.

ומרכז גרנות פועל כדי להציע לדור הצעיר את המנוף שיניע את המהלך הזה.

שתף את הכתבה: