הרבה יותר קל לנו לסלוח לטעויות של עצמנו מאשר לטעויות של מישהו אחר.
הגבול העיקרי שאנחנו צריכים לחצות במעבר מהילדות לבגרות הוא היכולת לקבל תסכולים בלי להתמוטט. ילד לא יכול לקבל "לא". עולמו נחרב. אדם בוגר אמור ללמוד מניסיון חייו שהוא לא יכול להשיג כל דבר, ואמור להיות מסוגל לומר "אין לי כל מה שאני רוצה וזה בסדר".
האמת היא זאת שכולנו מחפשים תמיד את הדרך הקלה, גם אם בכך אנחנו פוגעים בדברים החשובים לנו ביותר
אבל רובנו לא למדנו כלום. רק תחשבו איך אתם מגיבים כשאתם לא מקבלים את מה שלדעתכם מגיע לכם. נראה שעדיין לא הכרנו בעובדה שהחיים קשים לכל אחד, אבל הם קשים הרבה יותר למי שמצפה שהם יהיו קלים.
הרבה יותר קל לנו להצדיק ולהסביר את המעשים שלנו מאשר להתנצל בגללם.
הרבה יותר קל לנו לתת הבטחות מאשר לקיים אותן.
הרבה יותר קל לנו לבקר מישהו אחר מאשר לבקר את עצמנו.
הרבה יותר קל לנו להטיף למישהו אחר איך לנהל את החיים שלו מאשר לנהל בצורה נבונה את החיים של עצמנו.
הרבה יותר קל לנו לצפות התנצלות מאשר להתנצל.
הרבה יותר קל לנו לסלוח לטעויות של עצמנו מאשר מאשר לטעויות של מישהו אחר.
הרבה יותר קל לנו להאשים מישהו אחר מאשר להכיר באשמה של עצמנו.
הרבה יותר קל לנו לחפש תירוצים מאשר להכיר בטעויות שלנו.
הרבה יותר קל לנו לזכור את הדברים הטובים שאנחנו עושים מאשר את הדברים הטובים שהשני עושה.
הרבה יותר קל לנו לחשוב על מה שחסר לנו מאשר להכיר תודה על מה שיש לנו.
הדרך הקלה ביותר היא לעשות היום בדיוק את מה שעשינו אתמול. לכן כל כך קשה לנו לשנות את הגישות שלנו ולהפסיק לפגוע ולפסול, להפסיק לכעוס ולנטור, להפסיק להאשים ולהעיר, להפסיק להתלונן ולקטר, להפסיק לרחם על עצמנו ולהפסיק להתעלם מהמצוקה של השני.
לזה אנחנו רגילים, את זה אנחנו יודעים, עם זה אנחנו מרגישים נוח. לא צריך לחשוב, לא צריך להתגבר, לא צריך להתאמץ. וזאת הדרך הקלה: נכנסים לאוטומט ונותנים לו להפעיל אותנו כפי שהוא רוצה. רק מה חבל שבינתיים אנחנו הורסים לעצמנו ימים שלמים, יחסים שלמים וחיים שלמים.
אבל החיים הם בית ספר קשה, ותעודת בגרות מקבל רק מי שמבין שהמעלית לבגרות מקולקלת, ורק מי שמוכן לטפס ולעלות מדרגה אחרי מדרגה כדי ללמוד בדרך כל שיעור שהחיים מציבים בפנינו.
אז זהו, מפסיקים לחפש את הדרך הקלה ומתחילים ללכת בדרך הנכונה: מבינים שיותר חשוב למנוע מריבה מאשר להוכיח שאנחנו צודקים, שיותר חשוב להתבונן בעצמנו מאשר להאשים את השני, ושיותר חשוב להתרכז במה שמאחד ולא במה שמפריד.