החיים הם בית ספר

כשאנחנו כועסים אנחנו משליכים את האחריות לקשיים שלנו על מישהו אחר.

באנו לעולם בלי שום יכולות. לא ידענו כלום, לא הבנו כלום, לא יכולנו לבטא את עצמנו, לא יכולנו לבחור או לקבל החלטות, לא יכולנו לשיר, לא יכולנו לחשב ולתכנן וליצור. היו לנו רק שני דברים: כושר למידה אין-סופי ללמוד כל דבר, ופוטנציאל אין-סופי של תכונות שנצטרך לפתח בשנים שיבואו.

כשאנחנו כועסים אנחנו בטוחים
שאנחנו טובים יותר,
שאנחנו צודקים יותר,
שאנחנו חזקים יותר.
אך זוהי בעצם אשליה.

כל יום למדנו משהו חדש: תובנה חדשה, רעיון חדש, ידע חדש. וכל למידה חדשה הרחיבה עוד ועוד את תודעתנו. זה הספיק לנו כדי להיות מי שאנחנו היום, כי מי שאנחנו היום הוא סיכום של כל מה שלמדנו עד היום. אבל כל מה שלמדנו עד היום לא מספיק כדי שנהיה מי שנועדנו להיות מכאן והלאה.

החיים הם בית ספר

כל אחד מאתנו נועד להיות יפה וחכם ככל שהוא יכול להיות, וכל אחד מאתנו יכול להיות הרבה יותר יפה והרבה יותר חכם מכפי שהוא היום. אבל מה צריך להשתנות בנו כדי שנהיה אותם יצורים יפים וחכמים שנועדנו להיות?

מה שצריך להשתנות הוא כל אותם דברים שמפריעים לנו להיות יפים וחכמים. וקל מאוד לתמצת את רשימת הדברים האלה: אנחנו לא יפים ולא חכמים כשאנחנו מרוכזים בעצמנו, כשאנחנו כועסים וכשאנחנו רבים.

איך אנחנו נראים כשאנחנו מרוכזים בעצמנו?

כשאנחנו מרוכזים בעצמנו אנחנו מרוכזים רק בצרכים שלנו, רק ברצונות שלנו, רק בנוחות שלנו ורק בזכויות שלנו. המניע העיקרי שלנו הוא חיפוש תועלת אישית, ואנחנו מרגישים שמגיע לנו, שחייבים לנו, ושכל דבר שאנחנו רוצים זכותנו לקבל אותו.

אבל כשאנחנו מרוכזים בעצמנו אנחנו אטומים לא רק לאחרים אלא גם לעצמנו, ואנחנו רואים בעצמנו רק את מה שאנחנו רוצים לראות בעצמנו. לכן אנחנו לא יודעים אף פעם כמה שליליים אנחנו יכולים להיות, ולכן אנחנו לא מתקנים את הצדדים השליליים שלנו.

אולי נדמה לנו שאנחנו מגנים על דעתנו, על רצוננו ועל האינטרסים שלנו. אבל אין טיפשות גדולה מזאת, כי אנחנו חוזרים ומוצאים את עצמנו במאבק עם אנשים אחרים שיש להם רצונות אחרים, דעות אחרות ואינטרסים אחרים. בוודאי תסכימו שאין בזה שום חכמה, וגם שום יופי אין בזה.

איך אנחנו נראים כשאנחנו כועסים?

כשאנחנו כועסים אנחנו מנסים לכפות על אדם אחר להרגיש רע, אנחנו משליכים את האחריות לטעויות של עצמנו על מישהו אחר, אנחנו משוכנעים שמישהו אחר אשם בקשיים שלנו, ואנחנו בטוחים שאנחנו קרבנות חפים מפשע.

כשאנחנו כועסים אנחנו בטוחים שאנחנו טובים יותר, צודקים יותר ומבינים יותר, ואנחנו לא מסוגלים לקבל דעות שונות משלנו.

כשאנחנו כועסים אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו חזקים ושולטים במצב ואנחנו לא מרגישים כמה חסרי שליטה אנחנו.

ברגע של כעס אנחנו רואים במי שחושב אחרת מאתנו אויב, ואנחנו מסוגלים לומר לו את הדברים הפוגעים ביותר גם אם אנחנו הורסים בינתיים את הדברים החשובים לנו ביותר.

כשאנחנו כועסים אנחנו עריצים וילדותיים, ואנחנו מזמינים מלחמות שאין בהן מנצחים ואין בהן מרוויחים. ומיותר לציין שברגע של כעס אין בנו שום דבר יפה ושום דבר חכם.

איך אנחנו נראים ברגע של מריבה?

ברגע של מריבה אנחנו כמו חיה פצועה שמנסה למצוא הקלה לכאב שלה על ידי גרימת כאב למישהו אחר .

ברגע של מריבה אנחנו תוקפניים ואכזריים, ואנחנו רחוקים מאוד מכל הערכים שבהם אנחנו מתפארים: קבלה, אמפתיה, שיתוף, הגינות, שוויון, הבנה הדדית.

ברגע של מריבה אנחנו מוכיחים שלא למדנו כלום על דיאלוג ועל הידברות, ואנחנו יודעים רק לכפות את דעתנו בכוח, ולצעוק את הטענות שלנו בלי להקשיב למצוקה של השני.

ברגע של מריבה אנחנו זוכרים רק את מה שאנחנו הקרבנו, ואנחנו שוכחים לגמרי את מה שהשני עשה למעננו.

קשה למצוא שביב של חכמה אצל אנשים שנלכדים במריבה, ובוודאי שאין שום יופי בשני אנשים ששולפים ציפורניים וחושפים שיניים.

אפשר ללמוד להיות יפים וחכמים

יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד כדי להיות אותם יצורים יפים וחכמים שנועדנו להיות. למה הפסקנו ללמוד? למה הפסקנו לגדול? למה הפסקנו להשתנות?

למידה היא התחלה של שפע. למידה היא התחלה של בריאות נפשית. למידה היא התחלה של חיים בעלי ערך. למידה היא התחלה של יחסים טובים. כל שינוי, כל שיפור, כל תיקון, מתחילים בלמידה. למידה היא התחלה של כל ההתחלות. ומי שאנחנו נהיה בעתיד, יהיה סך הכל הלמידה שנעניק לעצמנו.

שתף את הכתבה: