חג הפסח דומה לבן משפחה אהוב – הוא יקר לליבנו אך עם זאת מעורר תהיות.
הרבה תוהים על קנקנה של האגדה כבר מאות שנים. לא רק בגלל השפה המאתגרת אלא גם בשל המשמעות הנסתרת בכל חלקיה: ארבעת הקושיות, ארבעה בנים, ספירה של עשר המכות בדרכים שונות, התפלפלויות של חכמים והמחשבה כיצד להנציח מאורע שקרה לפני אלפי שנים שוב ושוב.
לא רק בדור שלנו אלא גם בדורות לפנינו שאלו – למה? מה אנו לומדים מההגדה שאי אפשר להעביר בשיעור תנ"ך פשוט ודורש הפקה מלאה?
אכן, ערב ליל הסדר הוא הפקה דרמתית מלאה, הכוללת חלוקת תסריטים ואביזרי במה. ההגדה היא תסריט המונח על ברכי הסועדים. קערת הסדר, המצה והכוס של אליהו הנביא הם האביזרים, השחקנים הם אנחנו.
מהי מטרתה של כל הדרמה הזו? המטרה היא לשנות אותנו מבפנים שנה אחר שנה.
בצאת ישראל ממצרים
בכל חג יהודי טמונה משמעות נסתרת. בכל חג אנו מגלים מחדש איזשהי תכונה בעצמנו – להתחדש, להיות גיבורים, לעמוד אל מול החושך , לשמוח ולשמח. בפסח אנו מתבקשים להבין מהי חירות במובן העמוק ביותר שלה.
חירות הנובעת מקשר פנימי עמוק עם שורשייך, עמך, והאמונה הפנימית שלך.
חשבתם מדוע בכל ליל סדר מצווה על האדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? זאת מכיוון שהחירות אינה משהו שהשגנו פעם אחת ובזה סיימנו – עלינו לחתור אליה, ללמוד אותה ולזכות בה כל פעם מחדש!
מעבדות פנימית לחרות אישית
בני האדם משעבדים עצמם עוד מימי אברהם אבינו ואף לפניו – מהות השעבוד היא הדאגה אישית, החרדה. על פניו אין כל רע בדאגה אישית מפני שהיא מנוע ההישרדות שלנו, אך העיסוק האובססיבי בדאגה עלול להביא לעבדות במקום לחירות הרצויה.
מחשבה על הצלחותי וכישלונותי , המרדף אחר נוחות ועצמאות כלכלית לי ולמשפחתי, הם אמנם חשובים אך העיסוק בהם עשוי לגרום לנו לאבד פרספקטיבה.
אמנם התמקדות במה שדורש שיפור בחיינו הוא מאוד חשוב, אך אנו לעיתים שוכחים להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. כך אנו הופכים להיות עבדים לדאגה, לחוסר ביטחון, למתחים וצרכים אשר בתורם כובלים ומעיקים עלינו ועל האנשים הקרובים אלינו ביותר.
כיצד נוכל לפתח חירות פנימית?
ההגדה , התסריט אותו אנו קוראים בליל הסדר, מרבה לדבר על הסולדריות בין האנשים – אפיית המצות יחדיו, ההתארגנות המופתית לערב ליל הסדר והשמחה המשותפת לקבלת האחריות החברתית בצורתן של לוחות הברית.
כך, במובן מסוים עם ישראל קיבל את החירות כאשר אבותינו הושיטו זה לזה יד.
כאשר אנו נצא לחירות מתוך המצרים הפנימיים שלנו, יהיה זה בזכות היכולת להתבונן באחר ולצאת מתוך עצמנו. להרים את ראשנו כמו משה בשעתו, מתוך העולם שלנו ולראות את הנזקק ולהושיט לו יד. אז הנפש מתרוממת ומשתחררת מכבליה. אז נהיה מסוגלים להכיר גם בטוב שבחיינו, לראות כמה מזל יש לנו, להיות מאושרים בחלקנו ולחשוב על אדם אחר ועל צרכיו, גם אם הוא לא קרוב.
כאשר אנו משתחררים מתוך האגו שלנו והצרכים שלנו ורואים את הזולת – אנו באמת חופשיים.