במסירות ובנחישות פועלים מתנדבי המרכז לסייע לפונים לעזרה, תוך שמירה על כבודם שלעתים הוא כל מה שנשאר להם. כתבה לא קלה.
רק מי שעוסק בעבודה ההתנדבותית של חלוקת סלי מזון לאלה הזקוקים לעזרה, יודע איזו רמה של רגישות דרושה לתפקיד הזה. כי מתנדב שמשתתף בחלוקת הסלים חייב לזכור כל הזמן שהוא לא נותן רק מזון להשביע קיבה רעבה. קודם כל הוא נותן יחס, הוא נותן אהדה, הוא נותן אכפתיות.
הדגש שמקבלים מתנדבי המרכז לפני שהם נותנים למישהו את סל המזון הראשון: לתת גם הרגשה טובה.
אפשר לתת הרגשה טובה על ידי חיוך, על ידי מילה טובה, על ידי התעניינות, ואת אלה נותנים כמובן מתנדבי המרכז בנדיבות. אבל קודם כל, וגם אם זה נשמע מוזר, המתנדב נותן לכל אחד כבוד למי שהוא. וזה בכלל לא מובן מאליו לכבד אדם בלי קשר למצבו ולתנאי חייו.
קל מאוד להעריך ולכבד אדם שהגיע להישגים חומריים ומקצועיים, וקל מאוד להרגיש זלזול כלפי אדם שלא השיג בחייו מטרות מרשימות, או שאיבד את מה שהיה לו בגלל שיקולים מוטעים. קל מאוד לקנא באדם שהמזל האיר לו פנים, וקל מאוד להרגיש רחמים על אדם שלא היה לו מזל שהיה קרבן לגורל אכזר. אבל לאף אחד מהפונים לעזרה לא מגיע זלזול ממישהו אחר בגלל נסיבות חייו, ואף אחד מהם לא צריך את הרחמים של מישהו אחר.
מתנדב חייב לשכוח שהוא עומד מול "נצרך", או מול "נזקק", או מול "עני ואביון", והוא חייב לזכור כל הזמן שהוא עומד מול אדם בדיוק כמוהו, עם עבר רצוף בטעויות ובאכזבות בדיוק כמו העבר שלו, עם נטיות וכישורים שאת חלקם הוא הגשים ואת חלקם הוא לא פיתח בדיוק כמוהו, ועם צרכים בסיסיים וכמיהה למעט שמחה ואושר, בדיוק כמוהו.
הוא צריך לזכור שהאדם הזה שמבקש ממנו עזרה התמודד בקשיים שהחיים הביאו לו עם הכלים שהיו לו, שעשה מאמצים להצליח בחייו עם היכולות שהיו לו, ושעשה בדיוק את מה שהוא ידע לעשות, בדיוק כמוהו. והכבוד שמגיע לו הוא כלפי הבחירות שהוא עשה, וכלפי התוצאות של בחירותיו שבהן הוא מתנסה עכשיו.
לא צריך מילים, לא צריך מגע ידיים ולא צריך לנסות לדובב אותו כדי לתת לו הרגשה טובה. המתנדב צריך רק לחשוב עליו בדיוק כפי שהוא היה רוצה שיחשבו עליו אילו הוא היה במצב הזה. ואז רק לאפשר למסר הזה לנוע במסלול הסמוי של מסרים שעוברים ישר מלב אל לב, והמסר יגיע.