בעולם המבוגרים יש כללים שאנשים ילדותיים לא מכירים, ומי שרוצה יחסים בוגרים צריך להיות קודם כל בוגר בעצמו.
למה אתם לא מצליחים לדבר על שום דבר בלי לריב? למה כל הערה שלכם הופכת להתלקחות? למה אתם לא מצליחים לומר לשני מה כואב לכם ולהרגיש שהוא מבין אתכם? יש רק סיבה אחת: אתם מדברים רק על עצמכם, על מה שמפריע לכם ועל מה שכואב לכם, וכשאתם מתייחסים גם אל השני, זה רק כדי להוכיח לו שהוא אשם בזה.
בתקשורת ילדותית אי אפשר ליצור קשר נפשי, ובלי קשר נפשי לשום מערכת יחסים אין סיכוי להתקיים בהבנה ובאהבה.
זאת לא תקשורת בין חברים, זאת תקשורת ילדותית בין ילדים שלא התבגרו.
אף אחד לא צריך חבר שמתעניין רק במה שמציק לעצמו, ואף אחד לא צריך חבר שלא מסוגל לשמוע ביקורת על היחס של עצמו. אז אם אתם רוצים קשר נפשי עם בן זוגכם, ולא רק קשר של שותפים, אתם חייבים לשנות את הפוקוס שלכם מעצמכם אל בן זוגכם.
כמובן שאתם צריכים לומר לבן זוגכם מה כואב לכם, אבל רק אחרי ששמעתם מה כואב לו. וכמובן שאתם צריכים לומר לו מה מפריע לכם ביחס שלו אליכם, אבל רק אחרי ששמעתם מה מפריע לו ביחס שלכם כלפיו. וכמובן שאתם צריכים להציע לו לשנות דברים בהתנהגות שלו, אבל רק אחרי שאתם מבקשים ממנו להציע שינויים בהתנהגות שלכם.
כולנו יודעים את זה, כולנו מבינים את זה וכולנו מסכימים עם זה. אז למה כמעט אף אחד לא נוהג כך? הסיבה היחידה היא חוסר הבגרות שלנו.
חוסר בגרות הוא התרכזות בעצמנו, כאילו החיים הם סרט שבו אנחנו הכוכב הראשי. כשאנחנו לא בוגרים אנחנו חושבים כמו ילדים: "אם אני רוצה את זה אז זה מגיע לי", "אם אני צריך את זה אז אני אמור לקחת את זה ממך", "אם אני ראיתי את זה קודם אז זה אמור להיות שלי".
בדיוק כמו הילדים שלכם שמעולם לא מתחשבים בכם, ושאף פעם לא מעניין אותם לעשות לכם טוב. וזה בסדר אצל ילד שצריך לפתח את תחושת ה"אני" שלו. אבל בעולם המבוגרים יש כללים אחרים. בעולם המבוגרים אנחנו צריכים להיות בוגרים, ולהיות בוגר זה לפתח הרגש חזק של הזולת, של הצרכים והציפיות והרצונות שלו.
ככל שאנחנו בוגרים יותר אנחנו ערים יותר לאחר, ולא רק כספק הצרכים שלנו, אלא כבעל צרכים משלו שיש להם ערך בדיוק כמו לצרכים שלנו. וככל שאנחנו ילדותיים יותר אנחנו מרוכזים יותר בעצמנו ואטומים יותר לאחר. בגרות היא אם כן היא התייחסות לטובתו של הזולת לפני טובתנו שלנו.
רק אנשים בוגרים יכולים ליצור קשר נפשי עם אנשים אחרים, בעוד שאנשים ילדותיים נשארים מנותקים נפשית מהאנשים הקרובים אליהם ביותר, ולא משנה מהי הקרבה הפיזית ביניהם. אז אל תשאפו לשום דבר שהוא פחות מיחסים בוגרים, והתחילו את המעבר הזה בהתבגרות של עצמכם.
אמרו לבן זוגכם מה כואב לכם רק אחרי ששמעתם מה כואב לו
ספרו לו מה מפריע לכם ביחס שלו רק אחרי ששמעתם מה מפריע לו ביחס שלכם
הציעו לו לשנות את ההתנהגות שלו רק אחרי שתשמעו ממנו מה רצוי לשנות בהתנהגות שלכם