ענווה לא אוהבת לציין מגרעות של אחרים, והיא לא שמחה לאיד על כישלון של מישהו אחר.
כשמונה מיליארד בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ בנקודה זו של הזמן, ומנסים לקבל זה מזה אישור שהם שווים יותר. את האישור הזה אף אחד לא מקבל כמובן, כי אף אחד לא חושב שמישהו אחר שווה יותר ממנו. ומכיוון שחסומה בפנינו הדרך להבטיח את העדיפות שלנו על ידי הגדלת עצמנו, נשארת לנו רק האפשרות לשמור על יתרון לטובתנו על ידי הקטנתם של האחרים.
ענווה לא מציינת מגרעות של אחרים
ענווה לא שמחה לאיד כשמישהו נכשל
ענווה לא שופטת אף אחד
לצורך הזה עומד לרשותנו מגוון של אמצעים: אנחנו מנסים לשלוט איש ברעהו, פוגעים זה בזה, שופטים ומבקרים אחד את השני, פוסלים זה את דעתו של זה, ומנסים להוכיח שהצדק אתנו והטעות היא של הצד השני.
ובינתיים חסר לגמרי הדבר העיקרי שדרוש ליחסים יפים בינינו: ענווה. קרוב לוודאי שרובנו לא יודעים בכלל איך נראית ענווה, ולכן אנחנו יכולים בקלות לבלבל בין ענווה ובין ותרנות. אבל אדם עניו לא מוותר על כבודו העצמי. אדם עניו מוותר על דברים אחרים: על הרגשת עליונות, על יומרה וגאוותנות, על הצורך להפגין עדיפות ועל הדחף להיות תמיד צודק.
לכמה אנשים אנחנו חשובים באמת?
ענווה לא נהנית לציין מגרעות של אחרים או לנפנף ברשימת החטאים שלהם, והיא לא מתענגת על כישלון של מישהו אחר ולא שמחה לאיד כשמישהו מפסיד. ענווה שמחה בהצלחתו של מישהו אחר, ומוכנה תמיד לעזור גם לאחרים להצליח. ענווה לא שופטת אף אחד ולא יודעת יותר טוב מה צריך מישהו אחר לעשות, והיא תמיד מציינת בהערכה הישגים של אחרים.
ואם אתם עדיין מרגישים בסתר לבכם שאתם יותר מוצלחים מאנשים אחרים, שאלו את עצמכם את השאלות הציניות הבאות: לכמה אנשים לדעתכם אתם חשובים ומשמעותיים? כמה אנשים בעולם מכירים אתכם? כמה אנשים בארץ מכירים אתכם? כמה אנשים בעיר שלכם מכירים אתכם?
מדי שניה מת אדם בעולם ונולד אדם חדש. וחוץ מאשר לקומץ קרוביו ומכריו לאיש לא אכפת, לא על לכתו של זה ולא על בואו של האחר. זה בדיוק גם גורלכם וגורלי. בבוא יומנו יבכו עלינו עשרים איש לכל היותר, שימשיכו למחרת בחייהם הרגילים. העולם ימשיך להסתובב, עונות השנה יתחלפו כסדרן, הורים ימשיכו לדרוש מילדיהם לצחצח שיניים, פועלי הייצור ימשיכו להיות עניים, נהגים ימשיכו לקלל זה את זה. דבר לא ישתנה, כאילו כל ביקורנו החטוף עלי אדמות לא הותיר כל עקבות. האם התזכורות האלה לא מעוררות בכם קצת יותר ענווה?
השמש זורחת על כולם
כל קיומנו כאן זמני וחולף. העולם התקיים לפני שנולדנו וימשיך להתקיים לאחר מותנו. כל אחד מאתנו תלוי בשאר היצורים האנושיים החיים סביבו, ואין לאיש קיום בלעדי האחרים. כולנו מחוברים לאותם מקורות קיום: לחמצן הנפלט מהעצים, למזון שהאדמה מצמיחה, לאנרגיה שהשמש מקרינה, ולאיש מאתנו אין קיום בלעדיהם. כולנו חיים על פי חוקי הטבע, ואיש אינו יכול לקבוע חוקי חיים משלו.
השמש זורחת ושוקעת, החיטה בשדה מזהיבה, הגשם נקווה בעננים ומרווה את האדמה, וכל זה נעשה בלי שום התערבות והשפעה מצדנו. האם אין די בכך כדי לתת לנו פרופורציה של ענווה לגבי ממדינו האמיתיים?