הן זקוקות לנו: נשים חד הוריות, נשים מוכות, נשים בודדות, ולקראת החוויה הכואבת של בדידות שצפויה להן בחגים, הן זקוקות לסיוע יותר מכל זמן אחר
אם יש לכם בן זוג וילדים, אתם לא יודעים מה זה לסחוב על גבכם לבדכם את כל האחריות הקיומית לילדים שלכם ולעצמכם. וטוב שאתם לא יודעים. אתם לא יודעים מה זה לחיות עם הדאגה המתמדת ממחסור, עם החשש הבלתי פוסק מפיטורין או ממחלה או עם פחד מתמיד מכל הוצאה כספית בלתי צפויה כשאין אף אחד שאפשר להישען עליו, להיוועץ בו ולחלוק אתו את הנטל. אז אם אתם לא יודעים מה זה אמרו תודה לגורלכם הטוב, אבל אל תשכחו את אלה שכל כך זקוקים למחשבה הטובה שלכם.
מספיק קשה להיות אישה מוכה או אם חד הורית או אישה שלא נישאה שצריכה לשרוד במציאות כל כך לא ודאית וכל כך לא יציבה לבדה או עם ילדיה. זה בהחלט מספיק קשה. אבל אנחנו לא יכולים לעזור לכל מי שנמצא במצוקה.
עם כל האהדה שלנו אל כל אותם אנשים שגורלם לא שפר עליהם אנחנו לא יכולים להציע לכולם חיי רווחה, אנחנו לא יכולים לעזור לכולם להקים משפחה, אנחנו לא יכולים להבטיח לכולם עבודה או פרנסה. ונוסף לכך, רבים בינינו מתנסים בעצמם בקשיים משלהם גם הם: גם אנחנו חוששים לעתידנו, גם אנחנו דואגים לפרנסתנו, גם אנחנו מודאגים ממצב בריאותנו, וגם אנחנו חיים תמיד עם השאלה "מה יהיה".
אבל יש דבר אחד שהוא קשה לאנשים במצוקה לא פחות מהמצוקה עצמה: ההרגשה שלאף אחד לא אכפת. ומה הפלא? אנחנו חברה אטומת לב, ובחברה אטומת לב האדישות חוגגת, והמחשבה השולטת היא "זה לא תפקידי", "שילכו לשירותי הרווחה", "יש לי מספיק צרות משלי". זאת חברה שבה כל אחד לעצמו, ולא פלא שמי שמוצא את עצמו במצוקה כלכלית יכול לצפות גם להתעלמות. וזה כואב.
אז נכון, באמת אין לנו מה לעשות כדי להקל על ההישרדות הכלכלית של כולם. אבל יש משהו שאנחנו יכולים לעשות: אנחנו יכולים לחשוב על אלה שאין להם. אנחנו יכולים לזכור את אלה שאין להם כשאנחנו מתרווחים בבתינו הנוחים, כשאנחנו נוסעים לחופשה, כשאנחנו קונים דברים שונים לעצמנו וכשאנחנו יושבים אל שולחן החג. וכשאנחנו מתלוננים כמה קשה לנו אנחנו יכולים לבקש בלבנו שיהיה להם מה שיש לנו.
אולי אתם חושבים: מי צריך את המחשבות שלנו? עם מחשבות אף אחד לא יכול לקנות במכולת. כאן דרושה עזרה ממשית, וזה בדיוק תפקידה של הממשלה. ואתם צודקים כמובן. אבל אם כולנו נבקש בלבנו בשביל כולם ייפתחו שערי שמים ומשהו מופלא יקרה: חברה חדשה של ערבות הדדית תתחיל להתהוות במקום החברה אטומת הלב שלנו.
האם אחרית הימים? לא, כי גם בחברה של ערבות הדדית יש מחסור, וגם בחברה של ערבות הדדית יש כאלה שיש להם יותר וכאלה שיש להם פחות. אבל בחברה של ערבות הדדית אף אחד לא מושלך לנפשו, ודלת כלשהי תמיד פתוחה עבור כל אחד.
זה כל מה שצריכות נשים מוכות ואמהות חד הוריות ונשים בודדות, וזה מה שצריך כל אחד מאתנו: לחיות בחברה שבה כל אחד נותן את מה שהוא יכול, וכל אחד מקבל את מה שהוא צריך.
את זה בדיוק מציע מרכז גרנות: גם עזרה ממשית בסיפוק מחסורם של אלה שאין להם, וגם הרגשה שיש רבים שאכפת להם. ואין ספק שגם מקומכם כאן אתנו.